כאסוף ביצים עזובות 2007. 26.11
השחר רק הפציע. כבר היה אפשר (בקושי) להבחין בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב. 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית' חשב בליבו מנחם, ומבלי שרצה בכך החלה הכיפה מתחת לקסדה לבעור. גופו נע קדימה ואחורה כבתפילה והליכתו היתה קלה יותר וליבו היה מלא יותר. 'עוד מעט יניפו את הדגל בקידמת הבסיס' חשב גידי בליבו ומבלי שרצה בכך נמתח גופו לעמידת דום, אך היה זה רק להרף עין, כי עוד יש ללכת ולהגיע לרכבים כדי לחזור לבסיס.
בין מנחם שצעד בראש לגידי שהלך במאסף, השתרכו שמונה. זה היה שלל הלילה. עוד מעט יגידו ברדיו, כמו בכל בוקר, שהלילה נעצרו בין שכם לג'ינין שמונה "מבוקשים". גידי שיפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה. הוא לא ראה את עיניו האדומות של מנחם שבקושי ראו את האבנים המשבשות את הדרך. הלך וניגף בהן ולא הפסיק לקלל בלחש: 'מי צריך את המבוקשים האלה? מי ביקש אותם? מה יעשו איתם?'
מאחור הלך גידי והדופק ברקותיו חוזר על עצמו : 'עוד חודשיים, עוד חודשיים, שמישהו אחר יבוא לאסוף אותם. כבר שנה אני אוסף אותם בכל לילה כאסוף ביצים עזובות. איפה שמים את כולם?' נזכר שכאשר נתן שנה שלישית בלול, אמרו לו לא לשים יותר מחמישים ביצים בסלסילה. שאם במקרה הסלסילה תיפול מהידיים לא ישברו יותר מחמישים בבת אחת. וכאן, כמה כבר אספנו?
השבוע פירסמו בעיתונות שיש כ-9800 עצירים ערבים (פלשתינים) העצורים בארץ. חלק מהם עצורים כבר שנים ארוכות וחלקם מגיעים למעצר מידי יום. לפני כשנתיים פורסם בעיתונות שיש בארץ כ-10,000 עצירים. ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה", או אם תרצו אז לקראת חג החנוכה נגיד "וצפחת השמן לא תחסר". יחד עם זאת, בכל פעם שמדובר על שיחרור עצירים קמה צעקה, כאילו שאם ישחררו 500 למשל, אז יהיו חסרים כמה. ונגיד שישחררו 1000, נהיה ממש בפשיטת רגל.
אז בכנות, עם היד על הלב, מי צריך את כל אלה, הרי רובם ככולם אינם אפילו דגי רקק. נכון שחייבים להחזיק אותם כמו סרדינים, אבל הם אפילו לא סרדינים. הם קטנים ועלובים ומסכנים. אומרים שהם "קלפי מיקוח" אבל תרשו לי לומר שאם נשפוט לפי הענין שמגלים בהם אפילו "אחיהם" הערבים, הם קלפים חסרי כל ערך, או בעלי ערך זעום. אם נשפוט לפי המספרים שהערבים דורשים כדי להחליף אותם תמורת שבוי או גופה ישראלים, אז ערכם הוא בהחלט זעיר.
למה שלא נתייחס אליהם כפי שאחיהם מתייחסים אליהם. אם הערבים לא צריכים אותם, למה אנחנו צריכים אותם? שילכו הביתה, שם אולי אימא שלהם צריכה אותם. גם בזה אני לא בטוח. אני חושב שאפילו שערכם זעום,לאימותיהם הם בכל זאת חשובים יותר כאסירים, מאשר אם יהיו בבית. היום, בעולם הערבי זה ענין של מעמד, מי שאין לו על הקיר איזה תמונה, הוא לא "אין".
שאהיד סוג א' - זקן מטופח, כאפיה במשבצות שחור לבן, סרט ירוק על המצח, ספר קוראן ביד, קלצ'ניקוב. --- מחבל מתאבד.
שאהיד סוג ב' - זקן מטופח, כאפיה במשבצות שחור לבן, לפעמים סימני פציעות על הפנים. נהרג על ידי כוחות צה"ל בעת פעולה.
שאהיד סוג ג' - זקן מטופח, לפעמים סימני פציעות על הפנים, נהרג על ידי כוחות צה"ל בעת מעצר מבוקשים.
עציר בטחוני א' - נעצר בעת מעצר מבוקשים בשטח הפתוח.
עציר בטחוני ב' - נעצר בעת מעצר מבוקשים בביתו.
עציר בטחוני ג' - שב"ח.
עציר בטחוני כללי - כל מי שנעצר על ידי כוחות ישראלים מכל סיבה שהיא. רצוי להסתיר את הסיבה כי גם אם נעצר על גניבת אופניים משומשים הוא יהיה עציר ביטחוני.
האימהות במעמד הנחות ביותר הן האימהות שאין להן תמונה על הקיר.
· אבות לא נחשבים ולא נלקחים בחשבון כמו אצל היהודים.
· יש יתרון בולט למעמד השאהידים על מעמד העצירים הבטחונים, כי בדרך כלל האימהות מקבלות מענק כספי על אבדן הבן.
הערך הלאומי והחברתי הם הערכים החשובים בהקשר זה, כי התמונות על הקיר הן הערך החשוב ביותר בחינוך הדורות הצעירים. כמו שנאמר בכל הזדמנות, "על כל שאהיד שנהרג, יקומו עשרה". אכן אפשר לראות בתמונות המצולמות ילדים, בני החל משנה אחת, עם סרט ירוק על המצח וצעצוע קלצ'ניקוב ביד.
אם נמצא כי יש ערך כל שהוא לעצירים הבטחוניים בשביל הערבים, הרי שהרבה יותר קשה למצוא להם ערך עבור היהודים.
קלפי מיקוח - על מה נתמקח? על מי נתמקח? נכון כי מפעם לפעם מתגלה כי יש בידי אירגון כל שהוא איזה גופה, או מידע על איזה גופה של איזה יהודי. לא בהכרח חייל ובהכרח לא בחייל חטוף. אין לדעת מה יהיה מחיר העצירים שעל ישראל יהיה "לשלם". מכוון שהערבים יודעים כי בידי ישראל כמויות "אסטרונומיות" של עצירים ומאחר שהם יודעים כי ישראל תעשה מאמצים כדי להחזיר את הגופה, או רק לקבל את המידע, הם קובעים מחיר שנראה לרבים כמחיר מופקע.
מאחר וכאמור לא כל כך איכפת להם מהעצורים, לא איכפת להם להכנס למו"מ על המחיר ובכך להשיג הישגים משמעותיים:
א. להופיע בפני בני העם הערבי כמי שנחושים להחזיר הביתה כמה שיותר עצירים.
ב. להציג את ישראל באור שלילי, הן על "קמצנותה", והן על זילזולה בשבויה ובחלליה.
ג. להשיג מיד לחץ בינלאומי על ישראל לבצע מחוות הומניות ואחרות, בעיקר כדי לתת משמעות לביטוי שבהיסטוריה של המאבק הערבי/ישראלי הוכיחה את עצמה פעמים רבות כחסרת משמעות: "צעדים בוני אימון".
שלושת המילים הצנועות האלה הן המילים המטופשות ביותר הקשורות בעימות הערבי/ישראלי. על איזה אימון מדברים? מי צריך לתת אימון במי? מה אפשר יהיה לבנות, הרי בכל הצעדים שנקטה ישראל במשך כל שנות העימות היה אפשר לבנות כבר מגדל שראשו בשמיים. אבל כולם יודעים שפתרון העימות הוא לא בשמיים, הוא כאן על האדמה הזו !
אז יאללה! הביתה!
לשחרר אותם או את מרביתם. אין סיבה להאכיל ולהלביש אותם ולרפא אותם. הם יותר נטל מנכס. גם אני וגם אתם יודעים שלא צריך אותם. הם לא מוסיפים דבר. לא ישראל צריכה אותם. לא הערבים צריכים אותם. עד כמה שאני יכול להבין, יש בעיקר שני אנשים שצריכים אותם . שני אנשים שהשאהידים והעצירים מניחים לחם על שולחנם:
גדעון לוי ועמירה הס. על מה הם יכתבו?! אני משוכנע שגם שני אלה, שהם לא לגמרי טיפשים, יודעים אולי יותר טוב מכולנו שהנושא נדוש וחסר משמעות. אבל מה לעשות, להתפרנס צריך. מי שיבדוק כמה פעמים כבר כתבו השניים האלה על הנושא, בטוחני שיאבד את המניין. נכון שלמען הגיוון הם כותבים גם על המחסומים ואפילו על מקרים אנושיים הנוגעים ללב הקורא, אך בדיקה גם של הנושאים האלה תגלה שברוב המקרים תוכן הכתבות דומה, רק השמות, של האנשים ושל המקומות משתנים.
השחר הפציע. כבר אפשר היה (בקושי) להבחין בין תכלת ללבן , בין זאב לכבש. גידי ומנחם התעוררו בבהלה. הביטו האחד בשני."תודה לאל" אמר מנחם. "איזה כיף" אמר גידי. התהפכו עם הפנים אל הקיר.
"מוותר על ארוחת הבוקר" אמר גידי. מנחם ניסה להרוויח עוד רגע. בעיניים חצי עצומות קם וחיפש את המזרח. זמן קריאת שמע של שחרית הגיע.
השחר רק הפציע. כבר היה אפשר (בקושי) להבחין בין תכלת ללבן ובין זאב לכלב. 'הגיע זמן קריאת שמע של שחרית' חשב בליבו מנחם, ומבלי שרצה בכך החלה הכיפה מתחת לקסדה לבעור. גופו נע קדימה ואחורה כבתפילה והליכתו היתה קלה יותר וליבו היה מלא יותר. 'עוד מעט יניפו את הדגל בקידמת הבסיס' חשב גידי בליבו ומבלי שרצה בכך נמתח גופו לעמידת דום, אך היה זה רק להרף עין, כי עוד יש ללכת ולהגיע לרכבים כדי לחזור לבסיס.
בין מנחם שצעד בראש לגידי שהלך במאסף, השתרכו שמונה. זה היה שלל הלילה. עוד מעט יגידו ברדיו, כמו בכל בוקר, שהלילה נעצרו בין שכם לג'ינין שמונה "מבוקשים". גידי שיפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה. הוא לא ראה את עיניו האדומות של מנחם שבקושי ראו את האבנים המשבשות את הדרך. הלך וניגף בהן ולא הפסיק לקלל בלחש: 'מי צריך את המבוקשים האלה? מי ביקש אותם? מה יעשו איתם?'
מאחור הלך גידי והדופק ברקותיו חוזר על עצמו : 'עוד חודשיים, עוד חודשיים, שמישהו אחר יבוא לאסוף אותם. כבר שנה אני אוסף אותם בכל לילה כאסוף ביצים עזובות. איפה שמים את כולם?' נזכר שכאשר נתן שנה שלישית בלול, אמרו לו לא לשים יותר מחמישים ביצים בסלסילה. שאם במקרה הסלסילה תיפול מהידיים לא ישברו יותר מחמישים בבת אחת. וכאן, כמה כבר אספנו?
השבוע פירסמו בעיתונות שיש כ-9800 עצירים ערבים (פלשתינים) העצורים בארץ. חלק מהם עצורים כבר שנים ארוכות וחלקם מגיעים למעצר מידי יום. לפני כשנתיים פורסם בעיתונות שיש בארץ כ-10,000 עצירים. ממש "בור סוד שאינו מאבד טיפה", או אם תרצו אז לקראת חג החנוכה נגיד "וצפחת השמן לא תחסר". יחד עם זאת, בכל פעם שמדובר על שיחרור עצירים קמה צעקה, כאילו שאם ישחררו 500 למשל, אז יהיו חסרים כמה. ונגיד שישחררו 1000, נהיה ממש בפשיטת רגל.
אז בכנות, עם היד על הלב, מי צריך את כל אלה, הרי רובם ככולם אינם אפילו דגי רקק. נכון שחייבים להחזיק אותם כמו סרדינים, אבל הם אפילו לא סרדינים. הם קטנים ועלובים ומסכנים. אומרים שהם "קלפי מיקוח" אבל תרשו לי לומר שאם נשפוט לפי הענין שמגלים בהם אפילו "אחיהם" הערבים, הם קלפים חסרי כל ערך, או בעלי ערך זעום. אם נשפוט לפי המספרים שהערבים דורשים כדי להחליף אותם תמורת שבוי או גופה ישראלים, אז ערכם הוא בהחלט זעיר.
למה שלא נתייחס אליהם כפי שאחיהם מתייחסים אליהם. אם הערבים לא צריכים אותם, למה אנחנו צריכים אותם? שילכו הביתה, שם אולי אימא שלהם צריכה אותם. גם בזה אני לא בטוח. אני חושב שאפילו שערכם זעום,לאימותיהם הם בכל זאת חשובים יותר כאסירים, מאשר אם יהיו בבית. היום, בעולם הערבי זה ענין של מעמד, מי שאין לו על הקיר איזה תמונה, הוא לא "אין".
שאהיד סוג א' - זקן מטופח, כאפיה במשבצות שחור לבן, סרט ירוק על המצח, ספר קוראן ביד, קלצ'ניקוב. --- מחבל מתאבד.
שאהיד סוג ב' - זקן מטופח, כאפיה במשבצות שחור לבן, לפעמים סימני פציעות על הפנים. נהרג על ידי כוחות צה"ל בעת פעולה.
שאהיד סוג ג' - זקן מטופח, לפעמים סימני פציעות על הפנים, נהרג על ידי כוחות צה"ל בעת מעצר מבוקשים.
עציר בטחוני א' - נעצר בעת מעצר מבוקשים בשטח הפתוח.
עציר בטחוני ב' - נעצר בעת מעצר מבוקשים בביתו.
עציר בטחוני ג' - שב"ח.
עציר בטחוני כללי - כל מי שנעצר על ידי כוחות ישראלים מכל סיבה שהיא. רצוי להסתיר את הסיבה כי גם אם נעצר על גניבת אופניים משומשים הוא יהיה עציר ביטחוני.
האימהות במעמד הנחות ביותר הן האימהות שאין להן תמונה על הקיר.
· אבות לא נחשבים ולא נלקחים בחשבון כמו אצל היהודים.
· יש יתרון בולט למעמד השאהידים על מעמד העצירים הבטחונים, כי בדרך כלל האימהות מקבלות מענק כספי על אבדן הבן.
הערך הלאומי והחברתי הם הערכים החשובים בהקשר זה, כי התמונות על הקיר הן הערך החשוב ביותר בחינוך הדורות הצעירים. כמו שנאמר בכל הזדמנות, "על כל שאהיד שנהרג, יקומו עשרה". אכן אפשר לראות בתמונות המצולמות ילדים, בני החל משנה אחת, עם סרט ירוק על המצח וצעצוע קלצ'ניקוב ביד.
אם נמצא כי יש ערך כל שהוא לעצירים הבטחוניים בשביל הערבים, הרי שהרבה יותר קשה למצוא להם ערך עבור היהודים.
קלפי מיקוח - על מה נתמקח? על מי נתמקח? נכון כי מפעם לפעם מתגלה כי יש בידי אירגון כל שהוא איזה גופה, או מידע על איזה גופה של איזה יהודי. לא בהכרח חייל ובהכרח לא בחייל חטוף. אין לדעת מה יהיה מחיר העצירים שעל ישראל יהיה "לשלם". מכוון שהערבים יודעים כי בידי ישראל כמויות "אסטרונומיות" של עצירים ומאחר שהם יודעים כי ישראל תעשה מאמצים כדי להחזיר את הגופה, או רק לקבל את המידע, הם קובעים מחיר שנראה לרבים כמחיר מופקע.
מאחר וכאמור לא כל כך איכפת להם מהעצורים, לא איכפת להם להכנס למו"מ על המחיר ובכך להשיג הישגים משמעותיים:
א. להופיע בפני בני העם הערבי כמי שנחושים להחזיר הביתה כמה שיותר עצירים.
ב. להציג את ישראל באור שלילי, הן על "קמצנותה", והן על זילזולה בשבויה ובחלליה.
ג. להשיג מיד לחץ בינלאומי על ישראל לבצע מחוות הומניות ואחרות, בעיקר כדי לתת משמעות לביטוי שבהיסטוריה של המאבק הערבי/ישראלי הוכיחה את עצמה פעמים רבות כחסרת משמעות: "צעדים בוני אימון".
שלושת המילים הצנועות האלה הן המילים המטופשות ביותר הקשורות בעימות הערבי/ישראלי. על איזה אימון מדברים? מי צריך לתת אימון במי? מה אפשר יהיה לבנות, הרי בכל הצעדים שנקטה ישראל במשך כל שנות העימות היה אפשר לבנות כבר מגדל שראשו בשמיים. אבל כולם יודעים שפתרון העימות הוא לא בשמיים, הוא כאן על האדמה הזו !
אז יאללה! הביתה!
לשחרר אותם או את מרביתם. אין סיבה להאכיל ולהלביש אותם ולרפא אותם. הם יותר נטל מנכס. גם אני וגם אתם יודעים שלא צריך אותם. הם לא מוסיפים דבר. לא ישראל צריכה אותם. לא הערבים צריכים אותם. עד כמה שאני יכול להבין, יש בעיקר שני אנשים שצריכים אותם . שני אנשים שהשאהידים והעצירים מניחים לחם על שולחנם:
גדעון לוי ועמירה הס. על מה הם יכתבו?! אני משוכנע שגם שני אלה, שהם לא לגמרי טיפשים, יודעים אולי יותר טוב מכולנו שהנושא נדוש וחסר משמעות. אבל מה לעשות, להתפרנס צריך. מי שיבדוק כמה פעמים כבר כתבו השניים האלה על הנושא, בטוחני שיאבד את המניין. נכון שלמען הגיוון הם כותבים גם על המחסומים ואפילו על מקרים אנושיים הנוגעים ללב הקורא, אך בדיקה גם של הנושאים האלה תגלה שברוב המקרים תוכן הכתבות דומה, רק השמות, של האנשים ושל המקומות משתנים.
השחר הפציע. כבר אפשר היה (בקושי) להבחין בין תכלת ללבן , בין זאב לכבש. גידי ומנחם התעוררו בבהלה. הביטו האחד בשני."תודה לאל" אמר מנחם. "איזה כיף" אמר גידי. התהפכו עם הפנים אל הקיר.
"מוותר על ארוחת הבוקר" אמר גידי. מנחם ניסה להרוויח עוד רגע. בעיניים חצי עצומות קם וחיפש את המזרח. זמן קריאת שמע של שחרית הגיע.
